ראסטאפארי והעשב הקדוש: איך אמונה ג'מייקנית הפכה קנאביס לסקרמנט

מאה אלף איש עמדו על מסלול המנחת הקריבי ב־1966, מתופפים, משוררים ומעשנים כמויות כאלה של גאנג'ה שהאוויר עצמו קיבל גוון ירקרק עכור. המטוס נחת. הדלת נפתחה. והאיש שהאמינו שהוא אלוהים הציץ מבט אחד על ההמון, נסוג פנימה וסירב לצאת.

הסצנה הזו — כאוטית, אופורית, אבסורדית מבחינה תיאולוגית — היא נקודת הכניסה המושלמת אל ראסטפארי: דת שנולדה על אי קטן, נבנתה משברי תנ"ך, זיכרון אפריקני וזעם קולוניאלי, והפכה עשב מצוי לסעודת קודש וקיסר אתיופי לאלוהים חיים. בין אם רצה בכך ובין אם לאו.

נבואה, הכתרה ומשיח בשוגג

הסיפור מתחיל עם מרקוס גארווי (Marcus Garvey) — פעיל ג'מייקני, חוזה פאן־אפריקני, והאיש שמילותיו הציתו דת שמעולם לא התכוון לייסד. בשנות ה־20 של המאה העשרים, אמר גארווי לחסידיו: "הביטו אל אפריקה, שם ייכתר מלך שחור, כי יום הגאולה קרוב."

ב־2 בנובמבר 1930 זה קרה. ראס תפארי מקונן (Ras Tafari Makonnen) — אציל אתיופי צעיר — הוכתר לקיסר אתיופיה, ונטל את התואר היילה סלאסי הראשון (Haile Selassie I), שפירושו "עוז השילוש הקדוש." תאריו המלאים נקראו כפסקה מספר חזון יוחנן: מלך המלכים, אדון האדונים, אריה מנצח משבט יהודה. הוא טען לייחוס משלמה המלך ומלכת שבא — המלך ה־225 בשושלת שלמה בלתי פוסקת.

בג'מייקה, קבוצת מטיפים — לאונרד האוול (Leonard Howell), ג'וזף היבּרט (Joseph Hibbert), ארצ'יבלד דאנקלי (Archibald Dunkley) — שמעו את הבשורה וזיהו בה קיום נבואה. חזון יוחנן ה:ה דיבר על "אריה משבט יהודה" שיפתח את הספר החתום. הנה הוא — מוכתר באדיס אבבה, נושא את התארים מילה במילה.

הדת שצמחה מהרגע הזה נקראה על שם שמו המקורי של הקיסר: ראס תפארי. "ראס" פירושו "ראש" או "נסיך" באמהרית; "תפארי" פירושו "הנערץ." לאלוהים של התנועה הזו היו שם, פנים, כתובת ויחסים דיפלומטיים עם האומות המאוחדות.

הראסטה הראשון והקומונה שבהרים

לאונרד האוול — שנודע מאוחר יותר בכינויו "The Gong" — מכונה לעיתים קרובות הראסטה הראשון. החל מ־1933 הוא דרש כי הכתרתו של סלאסי מבשרת גאולה לתפוצות אפריקה. הוא פרסם ספר בשם The Promised Key והחל לארגן קהילות.

ב־1940 הקים האוול את פינאקל (Pinnacle), קומונה בגבעות מחוז סנט קתרין שבג'מייקה. היא הייתה חלקית מושבה חקלאית, חלקית ניסוי רוחני, וחלקית קוץ בצד של השלטון הקולוניאלי הבריטי. פינאקל הפכה לקהילת ראסטפארי המאורגנת הראשונה — והמקום שבו גידול גאנג'ה ועישון קהילתי הפכו למרכז האמונה.

הנה אחת מאירוניות ההיסטוריה הקטנות: האוול עצמו מעולם לא גידל דרדלוקס — תסרוקת השיער שתהפוך לסמל הידוע ביותר של התנועה.

"כל עשב זורע זרע": הצידוק התנ"כי לגאנג'ה

ראסטפארי אינה דת שבמקרה סובלנית כלפי קנאביס. קנאביס — המכונה גאנג'ה, העשב הקדוש, קאיה (kaya) או עשב החוכמה — נמצא בלב הלב של הטיאולוגיה. ראסטות אינם מעשנים לבידור; הם מעשנים כסעודת קודש, כאמצעי להתקרבות אל ג'ה (Jah — אלוהים) וככלי להגות רוחנית.

ההצדקה התנ"כית עמוקה:

• בראשית א:כט — "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה."

• בראשית ג:יח — "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה."

• תהלים קד:יד — "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם."

• משלי טו:יז — "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ."

• חזון יוחנן כב:ב — "וְעָלֵי הָעֵץ לִתְרוּפַת הַגּוֹיִם."

מבחינת הראסטות, הפסוקים האלה אינם משלים. כשאלוהים אמר "כל עשב זורע זרע," הוא התכוון לכל עשב — כולל זה שגדל בגבעות ג'מייקה. ההיגיון ישיר, חסר אירוניה, ונושא משקל של מצווה.

מפגשי "ריזונינג": תיאולוגיה בענן עשן

השימוש בקנאביס בראסטפארי הוא לעיתים רחוקות יחידני. הטקס המרכזי הוא מפגש הריזונינג (reasoning session) — כינוס קהילתי שבו ראסטות חולקים צ'ליס (chalice — נרגילת מים גדולה) ודנים בכתובים, בפילוסופיה ובמצב העולם.

הצ'ליס עובר במעגל. לפני ההדלקה נישאת תפילה אל ג'ה. העשן נחשב לנושא של בהירות ותובנה, לא למנוסה מן המציאות. בתיאולוגיה הראסטפארית, בבל — המערכת המושחתת של המטריאליזם המערבי — מעמעמת את התודעה. העשב מצליל אותה.

המפגשים האלה יכולים להימשך שעות. הטון רציני. התיאולוגיה אמיתית. אפשר לחלוק על ההנחות, אבל אי אפשר לפטור את הדבר כקלות ראש.

אייאריק: השפה שמשכתבת את המציאות

ראסטפארי לא הסתפקה בפרשנות מחדש של הכתובים. היא שכתבה את השפה האנגלית עצמה.

הניב נקרא אייאריק (Iyaric), ידוע גם בשם Dread Talk. הרעיון שבבסיסו רדיקלי: האנגלית נכפתה על אפריקנים משועבדים ככלי שליטה. למילים יש רטט וכוח רוחני. לכן, הברות שנשמעות "שליליות" חייבות להתחלף בהברות של חיים.

התוצאות מרשימות:

• "Overstand" מחליף את "understand" — כי ידע דורש להיות מעל, לא מתחת

• "Livication" מחליף את "dedication" — כי ההברה "dead" (מת) אין לה מקום במסירות

• "Downpression" מחליף את "oppression" — כי דיכוי דוחף למטה, לא למעלה

• "I and I" (אני ואני) מחליף את "we," "you and I," ולעיתים אף "me" — כי ג'ה נוכח בכל אדם, וחלוקת אנשים בכינויי גוף היא חלוקה של האלוהי

"I and I" הוא אבן הפינה. כפי שכתב חוקר הראסטפארי E. E. Cashmore: "'I and I' הוא ביטוי שמגבש את רעיון האחדות — אחדותם של שני אנשים. אלוהים נוכח בכל אחד מאיתנו ואנחנו עם אחד."

זה לא סלנג. זו דה־קולוניזציה מודעת ושיטתית של שפה באמצעות פונטיקה — מעשה התנגדות לשונית שהקדים את התיאוריה הפוסט־קולוניאלית האקדמית בעשרות שנים.

הצבעים, השיער והאוכל

ראסטפארי היא אחת הדתות המזוהות חזותית ביותר עלי אדמות. האדום, הזהב והירוק — שאולים מדגל אתיופיה — מופיעים על הכול, מכיפות סרוגות ועד ציורי קיר:

• אדום — דם הנופלים האפריקנים

• זהב — עושרה של אפריקה

• ירוק — צמחיית מולדת

דרדלוקס מקורם בנדר הנזיר שבתנ"ך. במדבר ו:ה: "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ... גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ." שמשון — גיבור התנ"ך שאיבד את כוחו כשנגזר שערו — הוא דמות מופת ראסטפארית. דרדלוקס אינם בחירה אופנתית; הם נדר.

אבל נדר הנזיר הוא רק חצי מהסיפור. לדרדלוקס יש משמעות שנייה, לא פחות עוצמתית: סירוב להיכנע לסטנדרטים של יופי שהטילה בבל. בג'מייקה הקולוניאלית של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, חוו גברים ונשים שחורים לחץ ליישר שיער, ללבוש חליפות בסגנון אירופי ולהתאים את עצמם לדוגמת הטיפוח של השליטים. לגדל שיער לנעילות סבוכות שלא נגזרו — זה היה להגיד בגוף, יום אחר יום, בלי לבטא מילה: אני דוחה את המערכת שלכם.

זו נקודה שלעיתים קרובות מפספסים אותה מבחוץ. כל האסתטיקה הראסטפארית אינה סגנון. היא livity — מושג ראסטי שפירושו דרך חיים שעושה את ההבדל מבבל גלוי ושלם. ה־tam הסרוג (כובע) באדום, זהב וירוק אינו אביזר; הוא מכסה את הכתר — פסגת הראש שבה נאספות הנעילות, המקום שבו, לפי האמונה, שוכנת אנרגיה אלוהית. גלימות ארוכות וזורמות ובגדים רחבים בגווני אדמה או הדפסים אפריקאיים מחליפים את החליפות והעניבות של תרבות התאגידים של בבל. תכשיטים — מעטים או חסרים לחלוטין. נעליים — לרוב סנדלים, ולפעמים בלי בכלל.

ההיגיון עקבי: אם בבל היא המערכת ששעבדה, ניצלה ושללה מהאנשים את האנושיות, אז כל פרט בקוד הלבוש שלה חשוד. גילוח חלק, חולצה מגוהצת, תיק עור — אלה מדי האדם המדכא. ראסטות אינם לובשים אותם מאותה סיבה שאינם אוכלים מזון מעובד או סומכים על מוסדות מערביים: להיראות כמו בבל זה להפוך לבבל. ההבדל החזותי אינו מקרי. זוהי הצהרה תיאולוגית חיה והולכת — הכרזה יומיומית שהלובש שייך לציון, לא למערכת שניסתה למחוק את קיומם.

אוכל איטאל (Ital) — מ־"vital" בניכוי ההברה הראשונה — מתייחס לתזונה הראסטפארית: טבעית, לא מעובדת, ולרוב צמחונית. ראסטות קפדנים נמנעים מבשר חזיר, רכיכות, אלכוהול וכל דבר מלאכותי. הגוף הוא היכל; מה שנכנס אליו חשוב.

21 באפריל 1966: כשאלוהים הגיע לקינגסטון והתחבא במטוס

ועכשיו נחזור לסצנה יוצאת הדופן בנמל התעופה.

ביקור המדינה של הקיסר היילה סלאסי בג'מייקה ב־21 באפריל 1966 הפך לאחד הפרקים המוזרים ביותר בהיסטוריה הדתית המודרנית. כשמטוס Ethiopian Airlines שלו נחת בנמל התעופה פליסאדוס (Palisadoes) בקינגסטון, כ־100,000 ראסטות כבר התכנסו על מסלול ההמראה.

הם פרצו את מחסומי הביטחון. הם תיפפו. הם שוררו. האוויר היה עבה מעשן גאנג'ה — ערפל מילולי של מסירות קודש. כשדלת המטוס נפתחה וסלאסי הופיע בראש המדרגות, ההמון הסתער קדימה בעוצמה כזו שהוא נסוג בחזרה לתוך התא.

למשך שלושים דקות עד שעה, האיש שאנשים אלה סגדו לו כמשיח ששב ישב בתוך המטוס, לא מסוגל או לא מוכן לרדת. פקידים ג'מייקנים, אחוזי פאניקה, שלחו זקן ראסטפארי בשם מורטימר פלאנו (Mortimer Planno) במעלה המדרגות לנהל משא ומתן. על פי הדיווחים, פלאנו אמר להמון: "הקיסר הורה לי למסור לכם — הירגעו. סוגו אחורה והניחו לקיסר לרדת."

ההמון נבקע. סלאסי ירד. עדים מספרים שהיה נרגש עד לעומק נפשו — יש גרסאות שמדברות על דמעות שזלגו על פניו. ריטה מארלי (Rita Marley) — אשתו של בוב מארלי — הייתה בהמון באותו יום, ולימים סיפרה שהחוויה המירה אותה לראסטפארי על המקום.

התאריך נחגג מאז כ־Grounation Day (יום הנחיתה הקדושה), החג השני בקדושתו בלוח השנה הראסטפארי, אחרי יום ההכתרה ב־2 בנובמבר. המילה "grounation" מתייחסת לרגע שבו כפות רגליו של סלאסי נגעו באדמת ג'מייקה.

האל שאמר שהוא לא אל

הנה הפרדוקס שבלב האמונה.

היילה סלאסי היה נוצרי אורתודוכסי אתיופי. הוא הלך לכנסייה. הוא בנה קתדרלות. הוא מעולם לא עודד סגידה לעצמו. בראיון ב־1967, במהלך ביקור בקנדה, הוא אמר בפשטות: "שמעתי על הרעיון הזה. אמרתי להם בבירור שאני אדם, שאני בן תמותה, ושהדור הבא יבוא במקומי, ושלעולם אל להם לטעות בהנחה או בהעמדת פנים שבן אנוש נובע מאלוהות."

התגובה הראסטפארית? הכחשתו אישרה את אלוהותו. משיח אמיתי, כך טענו, יהיה ענו מספיק כדי להכחיש זאת. ככל שסלאסי מחה יותר, כך גדלה ודאותם.

כשסלאסי הודח ב־1974 ולפי הדיווחים מת ב־1975 תחת המשטר הצבאי של הדֶרג, ראסטות ניצבו בפני משבר תיאולוגי — אבל רבים פשוט סירבו לקבל שהוא מת. יש המאמינים שהוא חי ברוחו. אחרים רואים ב"מותו" מבחן אמונה נוסף.

זו דת שאינה נכנעת בקלות לסתירות. היא סופגת אותן.

בוב מארלי: השליח עם הגיטרה

אף סיפור על ראסטפארי אינו שלם בלי רוברט נסטה מארלי (Robert Nesta Marley). נולד ב־1945 בניין מייל (Nine Mile) שבג'מייקה, לקצין חיל הים הבריטי לבן ולאישה ג'מייקנית שחורה, מארלי הפך למיסיונר האפקטיבי ביותר שדת כלשהי הפיקה אי פעם — לא דרך דרשות, אלא דרך שירים.

Get Up, Stand Up. Redemption Song. One Love. Exodus. דרך הרגאיי, מארלי נשא את הבשורה הראסטפארית לכל יבשת. המוזיקה שלו הטיפה לג'ה, גינתה את בבל וחגגה את העשב — הכול במנגינות שגרמו לגוף לנוע, בין אם הבנת את המסר ובין אם לאו.

והנה עוד פיתול: על ערש דווי ב־1981, בוב מארלי הוטבל בכנסייה האורתודוכסית האתיופית — אותה אמונה שאליה השתייך סלאסי, ולא תנועת ראסטפארי שסגדה לסלאסי כאל. השגריר הגדול ביותר של הדת עשה בחירה רוחנית אחרונה שחסידיו לא תמיד מזכירים.

שלוש אחוזות תחת קורת גג אחת

מבחוץ, ראסטפארי נראית מונוליתית. מבפנים, היא מכילה לפחות שלושה ענפים נפרדים — המכונים אחוזות (mansions) — שחלוקים על כמעט הכול מלבד ג'ה וסלאסי.

ניאבינגהי (Nyahbinghi) הוא הסדר הוותיק ביותר: מסורתי, מונהג בידי זקנים, בנוי סביב תיפוף טקסי וכינוסים קהילתיים ארוכים הנקראים "groundations." אלה הראסטות שאתם מדמיינים ראשונים — דרדלוקס גלויים, משוררים עד אור הבוקר.

בובו אשאנטי (Bobo Ashanti), שנוסד ב־1958 בידי עמנואל צ'ארלס אדוארדס (Emmanuel Charles Edwards), הוא האחוזה המחמירה ביותר. חבריה מכסים את הדרדלוקס בטורבנים צבעוניים ולובשים גלימות ארוכות — ניגוד חזותי שמפתיע כל מי שמצפה לסילואט הקלאסי. הם מקיימים קומונות סגורות (המפורסמת שבהן בבול ביי שבג'מייקה), מקפידים על תזונת איטאל מחמירה שמוציאה אפילו מנגו וקנה סוכר, וצמים פעמיים בשבוע. הם רואים את עצמם כסדר הכוהני של ראסטפארי.

שנים עשר שבטי ישראל (Twelve Tribes of Israel), שנוסד ב־1968 בידי ורנון קרינגטון (Vernon Carrington, הידוע כנביא גאד — Prophet Gad), הוא האחוזה הליברלית ביותר. החברים משויכים לאחד משנים עשר שבטים מקראיים לפי חודש לידתם, ולכל שבט צבע משלו. בניגוד לשתי האחרות, שנים עשר השבטים מרחיבים את הגאולה דרך סלאסי אל כל הגזעים, ולא רק לצאצאי אפריקה. בוב מארלי השתייך לאחוזה הזו.

שלושה ענפים, אמונה אחת, אפס סמכות מרכזית. המחלוקות אמיתיות — והן חלק ממה ששומר על התנועה בחיים.

בבל, ציון וחלום השיבה

התיאולוגיה הראסטפארית מחלקת את העולם לשני קטבים:

• בבל — מערכת הדיכוי הקולוניאלי המערבי, המטריאליזם, השחיתות. המשטרה, הבנקים, הממשלות ששיעבדו אפריקנים וממשיכות לנצל אותם.

• ציון — אפריקה, במיוחד אתיופיה, הארץ המובטחת. מקום השיבה, הריפוי והשלמות הרוחנית.

חלום הרפטריאציה — שיבה פיזית לאפריקה — עובר כחוט השני באמונה. ובניגוד לרוב ההבטחות הדתיות, הזו הגיעה עם שטר בעלות.

ב־1948 העניק היילה סלאסי 500 אייקר של אדמה פורייה בשאשמאנה (Shashamane) שבאתיופיה לבני העם השחור בתפוצות — מחווה של הכרת תודה על התמיכה הבינלאומית במהלך פלישת איטליה לאתיופיה. המתיישבים הראשונים הגיעו ב־1955. אחרי ביקורו המרעיש של סלאסי בג'מייקה ב־1966, הזרם הדק הפך לנהר: ראסטות ג'מייקנים ארזו את חייהם והפליגו אל הארץ המובטחת. בוב מארלי עצמו ביקר בשאשמאנה ב־1978, ומיסד את מעמדה הרוחני.

ואז הגיעה המכה. לאחר הדחתו של סלאסי, הלאים משטר הדרג הצבאי את הקרקעות ב־1975. מתוך 500 האייקר המקוריים, רק 100 הוחזרו בסופו של דבר. הקהילה, שמנתה כ־2,000 נפש בשנות ה־90, הצטמצמה מאז לכמה מאות בלבד. רבים עברו לאדיס אבבה או עזבו את אתיופיה כליל.

יש כאן אירוניה מרה: עצתו של הקיסר עצמו בעת ביקורו בג'מייקה הייתה "שחרור לפני שיבה" — בנו את חייכם במקום שבו אתם נמצאים לפני שתרדפו אחרי הארץ המובטחת. לארץ המובטחת, כפי שהתברר, הייתה פוליטיקה משלה.

אבל עבור רוב הראסטות, השיבה היא פנימית לא פחות מגיאוגרפית. ציון הוא מצב תודעה. בבל היא הרעש שלומדים להשתיק.

אמונה שסירבה למות

לראסטפארי אין אפיפיור, אין סמכות מרכזית, אין קרדו אחיד. היא עוררה לעג, הופללה, הובנה שלא כהלכה ומוסחרה. חסידיה נעצרו בשל סעודת הקודש שלהם, נלעגו בשל אמונותיהם וצומצמו לקלישאות של חנויות מזכרות.

ובכל זאת היא מחזיקה מעמד. ההערכות מציבות את אוכלוסיית הראסטפארי העולמית בסביבות 700,000 עד מיליון, הפזורה על פני ג'מייקה, הקריביים, אפריקה, אירופה ועוד. ב־2018 הכירה UNESCO במוזיקת רגאיי — שאינה ניתנת להפרדה מראסטפארי — כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות.

והאמונה צצה במקומות בלתי צפויים. ביפן קיימת קהילת ראסטה קטנה אך מסורה מאז שלהי שנות ה־70. חנויות שמכרו אוכל איטאל, תקליטי רגאיי וספרות ראסטפארית נפתחו בטוקיו ובאוסקה. פסטיבלי רגאיי בשטח פתוח בשם Japan Splashes משכו אלפים. לאחר אסון הגרעין בפוקושימה ב־2011, ראסטות יפנים הצטרפו לתנועה נגד הגרעין — מוזיקאי הרגאיי Sing J Roy הקליט שירים על שיקום קהילתי במחוז פוקוי. נראה שבבל מקבלת צורות שונות בחצאי כדור הארץ השונים — אבל הדחף להתנגד לה הוא אוניברסלי.

האמונה שנבנתה מנבואה, הכתרה, קומץ פסוקים מהתנ"ך וצמח שגדל בר בקרקע טרופית הוכיחה עמידות מפתיעה. אולי משום שהיא עונה על שאלה שדתות ממוסדות נוטות לגמגם בה: מה אם הקדוש אינו נעול בקתדרלה, אלא צומח באדמה שמתחת לרגליכם?

תרבות הקנאביס נפגשת עם דת, היסטוריה וחוק בדרכים שאינן ניתנות לפישוט. בין אם קריאת ראסטפארי את ספר בראשית משכנעת אתכם ובין אם לאו, סיפורה של התנועה — מג'מייקה קולוניאלית להכרה עולמית — מזכיר שהיחסים בין בני אדם לצמחים אינם מעולם רק בוטניים. ב־LIBRARY אנחנו מתייחסים לצומת הזה כפי שהוא: שדה ידע שראוי לחקור אותו בכנות.

המשך קריאה: שאלות נפוצות - קטלוג -- תוכן חינוכי ומבחר בהתאם לחוק התאילנדי.