אופיום, חשיש והמועדונים הסודיים של פריז

פריז אהבה דלתות סגורות, שמות שנלחשו אחרי חצות וסלונים שנכנסים אליהם כאילו מצטרפים לקנוניה. די היה בכרכרה שעוצרת מול אחוזה באיל סן־לואי כדי שהעיר תחליף מסכה: בחוץ נשארו הרציפים הרטובים, העיתונים, הפנסים והמשטרה; בפנים התחיל לילה אחר, עם משחה ירוקה על כפית כסף ועם החשד שאפשר לפרוץ אל התודעה כפי שבלש פורץ אליבי.

כך מתחיל סיפורו של Club des Hashischins, שעד היום נשמע פחות כהערת שוליים היסטורית ויותר ככותרת של רומן הרפתקאות.

דלת נסתרת באיל סן־לואי

המועדון קשור בראש ובראשונה ל־Hôtel Pimodan ולד״ר ז׳אק־ז׳וזף מורו דה טור, שביקש לחקור את השפעת החשיש על הנפש. כבר כאן נוצרת המתיחות המרכזית: מצד אחד תצפית, שיטה ורפואה; מצד אחר תיאטרון, אופנה, ספרות והתיאבון הפריזאי לאקזוטי.

המשתתפים לא הגיעו רק כדי לחוות, אלא כדי להביט, להשוות, לזכור ואז להפוך את החוויה לטקסט. ולכן גם המקום חשוב כל כך. מפגש חשיש בחדר אחורי ועלוב היה מספר סיפור אחד; אותו מפגש בתוך פנים אריסטוקרטי מספר סיפור אחר לגמרי: על תודעה שהפכה למותרות תרבותיים.

דאוומסק, נרות ותיאטרון התפיסה

במרכז הערב עמד ה־dawamesk, תערובת החשיש המפורסמת. אבל כמעט לא פחות חשוב היה המערך סביבה: מראות, נרות, עץ מגולף, בדים, צללים איטיים ואוריינטליזם של סלון. החדר לא רק אירח את החוויה, אלא ממש ביים אותה.

וכאן טמון משהו פריזאי מאוד. המועדון מרתק מפני שהוא הופך תפיסה משתנה לביצוע חברתי. לא רק מרגישים, אלא גם משווים, ממסגרים, מדברים, וזמן קצר אחר כך גם כותבים מחדש.

בודלר, דיומא והפאר של הסכנה

ואז נכנסים השמות שמגדילים את כל הסצנה: שארל בודלר, אלכסנדר דיומא, תיאופיל גוטייה, ז׳ראר דה נרוואל. מרגע ששמות כאלה יושבים באותו חדר, האירוע מפסיק להישמע כמו סקרנות ומתחיל להישמע כמו פרק ראשון בקנוניה ספרותית.

בודלר הוא הדמות המטרידה ביותר כאן. לא מפני שהיה המשתתף הרועש ביותר, אלא מפני שהפך לאחד הפרשנים החדים ביותר של הפיתוי עצמו. ב־Les Paradis artificiels הוא כותב על אופיום וחשיש לא כעל צעצועי סלון, אלא כעל דלתות שווא להתגלות.

דיומא מביא משהו אחר: קנה מידה ותנופה. איתו כל ארוחה נראית כאילו היא עלולה להפוך לעלילה, כל כפית לרמז, וכל סלון למפקדה של מסדר בלתי נראה.

אופיום בטפט, חשיש על הכפית

ובכל זאת צריך לדייק. היסטורית, Club des Hashischins שייך קודם כול לסיפורו של החשיש. אך פריז של אמצע המאה התשע־עשרה כבר חיה בין פנטזיות אופיום, חדרים אוריינטליסטיים, מסחר קולוניאלי וגני עדן מלאכותיים. גם כשהאופיום לא היה הטקס המרכזי של המועדון, הוא ריחף באטמוספרה שלו.

החשיש היה על הכפית. האופיום חי בספרים, בבדים ובדמיון של החדר.

מורו דה טור: מדען או טקסן?

כאן הסיפור נעשה באמת טוב. מורו דה טור מופיע כרופא, כאיש שיטה. ובכל זאת, בסביבה כזאת אפילו המדע לובש כפפות קטיפה. הרופא כמעט נראה כמנהל טקס. הוא לא רק רושם השפעות; הוא מסייע ליצור את התנאים שבהם הן הופכות לבלתי נשכחות.

אז מה היה המועדון הזה באמת? ניסוי פסיכיאטרי? מופע פרטי? מעבדה לסופרים? התשובה נשארת מעורפלת, ודווקא בגלל זה האגדה ממשיכה לנשום.

למה האגדה לא דועכת

המועדון אינו מרתק מפני שהיה פשוט שערורייתי, אלא מפני שהוא חושף פיתוי אנושי קבוע: להתייחס לתודעה כאל טריטוריה לא ממופה ולאמנות כאל דרכון מעבר. כל תקופה חולמת את החלום הזה מחדש. פריז של המאה התשע־עשרה חלמה אותו עם מראות טובות יותר, נרות טובים יותר ופרוזה טובה יותר.

אין זו הוראה על חומרים, אלא כמעט ארט־דיטקטיב פסיכדלי: הרופא מתבונן, המשורר מפקפק, הסופר מגדיל מעט את הסכנה, והקורא הולך בעקבות השביל בלי לדעת אם בסופו אמת או אשליה.

קול המערכת של LIBRARY

שום קריאה רצינית של הפרק הזה אינה הופכת אופיאטים לרומנטיקה או סלון להמלצה. אבל סיפור כזה דורש לא רק דיוק אלא גם אווירה. פריז ידעה לעשות תיאטרון כמעט מכל דבר, וכאן היא עשתה תיאטרון אפילו מן התודעה עצמה. אם נשארה אחריו גחל של סקרנות, קורא יקר, אפשר להמשיך את החקירה ב-שאלות הנפוצות, ב-קטלוג וב-בלוג של LIBRARY, כמו בספר שעדיין מריח משעווה, נהר ובושם מעט מסוכן.

החומר נועד למידע בלבד ואינו מחליף ייעוץ רפואי או משפטי. יש לפעול תמיד לפי החוק המקומי.